<h1>חוט המשולש — הלכ' שחיטה להרז"ה</h1>
<h2>דף ג:</h2>
פרק הכל שוחטין. ואפילו משומד, בד"א שבדק סכין ונותן לו, פי', (אבל) אבל לא לכתחילה דלא סמכי' אבדיקה דלבתר שחיטה, די"ל משתלי ולא בדיק, מאחר דלא רגלינן בעלמא למיבדק סכין בתר שחיטה, ומהא שמעינן דלא בדקי' בעלמא סכין בתר שחיטה, כי יש מחכמי הדור מי שמצריך לבדוק סכין אחר שחיטה, וגם יש מי שאומר, שאם אבדה הסכין לאחר שחיטה קודם שיבדוק אותה, אע"פ שבדקה קודם שחיטה, שחיטתו פסולה. ואין שורש וענף לכל הדברים הללו. ועוד נוסיף ביאור בזה הענין שוחט בסכין ונמצאת פגומה, נמצאת סכינו יפה, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו, אסור לאכול משחיטתו. בד"א, במשומד אוכל נבילות לתאבון, אבל להכעיס, שחיטתו פסולה עד שיהא יש' רואהו מתחלה ועד סוף. ומין ששחט שחיטתו זבחי מתים, ופירותיו טבלים, ויינו יי"נ, וספריו ספרי קוסמין, וי"א, אף בניו ממזרים. איזה הוא מין זה המשומד לע"ז, וכן המשומד לחלל שבתות בפרהסיא, שחיטתו פסולה. חש"ו אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה, שמא יקלקלו את שחיטתן, ואם שחטו ואחרים עומדין על גבן, שחיטתן כשרה, ואם לאו, פסולה, שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו. [י"ג ע"א] שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא. וכן שחיטת כותי.
<h2>דף ח.</h2>
ליבן סכין ושחט בה, שחיטתו פסולה ואע"פ שחדודה [קודם לליבונה]. אין אומרים בית השחיטה מרחיב, וכן פסק הרמב"ם ז"ל דצדדין של סכין שורפין ונוקבין.
<h2>דף ח:</h2>
ת"ח צריך ללמוד ג' דברים. כתב, שחיטה ומילה וי"א קשר ש"ת וברכת חתנים וציצית. הטבח צריך שיהיו לו ג' סכינין א' ששוחט בה, וא' שמחתך בה בשר, וא' שמחתך בה חלבים. סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר, מותר לשחוט מקלקל הוא, ואסור לחתוך בה בשר מתקן הוא. וגם איברי בשר גדולים הראוים לתקרובת (הרי) מותר לחתוך בה (בשר) מפני שהוא מקלקל, ופעמים שהשוחט אסור במסוכנת מפני שהוא מתקן. השוחט בסכין של גוים קולף מקום השחיטה, ויש מי שאומר מדיח פסק ר"ש ז"ל, דוקא שחט אבל לכתחלה לא ישחוט, וכיון דלא איפסקא הלכתא ואיסורא דאורייתא עבדינן לחומרא וקולף בית השחיטה, דק"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, ע"כ. סכין ששחט בה טריפה, מדיחה אפילו בצונן או מקנחה בסמרטוט קשה ודיו.
<h2>דף ט.</h2>
ואלו הן הל' שחיטה. שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. שהיה כיצד היה שוחט ונפלה סכין והגביהה, נפלו כלים והגביהן, או השחיז את הסכין, או עף, ובא חבירו ושחט, אם שהא כדי שחיטה אחרת, שחיטתו פסולה ואם לאו כשרה. ומיהו צ"ל כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת דקה לדקה, וגסה לגסה, וכדי שחיטת דקה לעוף. ופסק הר"ש דהלכתא כרב, דאמר ועוף לעוף, אבל דקה לעוף לא אמרינן. ושהיות מצטרפות זל"ז. כתב ר"ש שהיות, הפסיק שתים ושלש בשחיטה אחת ושהא בין שלשתן כדי שעור שלם, ע"כ. ושוהא במיעוט סמנין שחיטתו פסולה. השוחט בסכין רעה ולא שהא, אפילו הוליך והביא כל היום כולו, שחיטתו כשרה.
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואפילו הוא מוחזק ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, אסור לאכול משחיטתו, אלא מה ששחט לפנינו ואנו רואים אותו מתוע"ס [—מתחילה ועד סוף], ואם לא ראינוהו אלא בשחיטת הסימן האחד שחיטתו פסולה, אני אומר בשחיטת הסימן השני שהא ודרס.
עיקור כיצד תורבץ הושט שניטל כולו מלחי וכן סימנין שנדלדלו ברובן ושחטן, וכתב רבינו אפרים ז"ל מסתברא ושט דנקובתו במשהו עיקורו נמי במשהו, קנה דפסיקתו ברובו עיקורו נמי ברובו.
הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה אם נשחטו כהלכה ואם לא בדק נבילה היא ומטמאה במשא לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, השוחט בסכין בדוקה ולאחר שחיטה נמצאת פגומה אם שבר בה עצמות אחר שחיטה כשרה ואם לאו פסולה, שחט מאה בהמות ולבסוף נמצאת הסכין פגומה כולן טריפות והוא שלא שבר בה עצמות חוששין שמא בעור נפגמה, לפיכך השוחט בהמות הרבה יבדוק בין כל אחת ואחת כדי שלא יבא לידי הספק הזה.
<h2>דף י.</h2>
שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת שחיטתו כשרה, נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה, שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואין יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה זה היה [מעשה] ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה.
<h2>דף יב.</h2>
כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה, אסור לאכול משחיטתו, ואפילו הוא מוחזק ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, אסור לאכול משחיטתו, אלא מה ששחט לפנינו ואנו רואים אותו מתוע"ס [—מתחילה ועד סוף], ואם לא ראינוהו אלא בשחיטת הסימן האחד שחיטתו פסולה, אני אומר בשחיטת הסימן השני שהא ודרס.
הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, במקום שאין לחוש לשחיטת נכרי, או עיר של ישראל, או שאמר לשלוחו, צא שחוט לי, הלך ומצא שחוט שלא באשפה, חזקתו שחוט, שרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. ראה א' ששחט ואין ידוע אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, אם הלך לו וא"א לבדקו, שחיטתו מותרת. ואם הוא מצוי ואינו מוחזק, יש מי שאומר, בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה, שחיטתו מותרת. ואם לאו, אסורה.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה, וכן הסומא ששחט, שחיטתו כשרה, ולכתחלה לא ישחוט, ואם אבוקה כנגדו שוחט בלילה אפילו לכתחילה.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת וביהכ"פ, אע"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט לחולה בשבת אסור לבריא בו ביום, גזירה שמא ירבה בשבילו.
בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשנים והמגרה והצפורן מפני שהן חונקין, לפיכך שחיטתו פסולה, ומגל קציר שהוחלקו שיניה הרי הוא כסכין, וכן שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בהן לכתחלה. השוחט במגל יד ובצור ובקנה שחיטתו כשרה, ולכתחילה לא ישחוט במגל יד לפי שגזרו על צדו האחד משום צדו השני, וכן בצור ובקנה לא ישחוט לכתחלה בזמן שהיה תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, גזרה שמא ישחוט במחובר מעיקרו, ואם שחט במחובר מעיקרו או בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, שחיטתו פסולה. מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת. אבל שוחטין לכתחלה בצור ובקנה התלושין. וכן בזכוכית ובקרומית של קנה והוא סימוניא דאגמא אבל קרומית של שאר קנים אין שוחטין בה לכתחלה מפני שהיא קלה ליפגם.
<h2>דף טז.</h2>
וכן השוחט במוכני של יוצרים, שחיטתו כשרה. במוכני של מים, בכח ראשון כשרה בכח שני שחיטתו פסולה.
<h2>דף טז:</h2>
נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה. ולא אמרו אלא כשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה, חוששין שמא ידרוס. ואם הוא עוף הקל, או שהסכין חלושה, בין כך ובין כך שוחט לכתחלה.
<h2>דף יז:</h2>
מנין לבדיקת סכין מה"ת מיד חכם, שנאמר [ש"א י"ד] ושחטתם בזה ואכלתם. טבח שלא הראה סכינו לחכם ושחט, אם נמצאת סכינו יפה, מנדין אותו ושחיטתו כשרה, ואם לא מנדין אותו ושחיטתו פסולה, ומאבדין אותה, היינו, שלא ימכרנה אפילו לגוים. סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה, ושאין בה אלא פגימה אחת, אוגרת פסולה, מסוכסכת כשרה. וכמה שיעור פגימה כדי שתחגור בה הצפורן. ג' מדות בסכין. אוגרת, ומסוכסכת, ועולה ויורד. אוגרת לא ישחוט, ואם שחט, שחיטתו פסולה. מסוכסכת לא ישחוט, ואם שחט בהולכה בלבד, שחיטתו כשרה, והוא שעומדת הפגימה בראש הסכין, אבל אם עומדת באמצע, שחיטתו פסולה. עולה ויורד מותר לשחוט לכתחלה וסכין מחודדת שפיה אינו חלק ודומה לראש השבולת ונקרא בלשון חכמים סאסא, שחיטתו כשרה. והסכין צריכה בדיקה בצפורן ובבשר ומשלש רוחותיה.
<h2>דף יט.</h2>
הגרמה כיצד היה שוחט את הגרגרת, והגרים בה כלפי הראש, אם פגע ונגע בחיטי שחיטתו פסולה. פגע בחיטי ולא נגע שחיטתו כשרה. כללו של דבר, משפוי כובע ולמעלה שחיטתו פסולה. פר"ש ז"ל, שייר בחיטי (הויא) [הניח] מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה ע"י שחתכו, דהיינו פגע ונגע, ע"כ. וכתב רבינו אפרים, וכולה בדיעבד הוא דאמרינן שייר בחיטי משהו כשרה, אבל לכתחלה צריך למשבקינהו לכולה חיטי בהדי רישא. וכתב ברש"י ז"ל הכי, והלכתא משפוי כובע ולמטה כשרה, פי', קודם שהתחיל הכובע לשפע ולעלות כשרה משם ואילך טריפה, והיינו שייר בחיטי, כלומר, כמ"ד שייר בחיטי כשרה, משמע דהכי הוי שיפוי כובע מחובר למעלה בראש, ואחריו חיטי מונחין עפ"י הקנה אצל הכובע ואחריהם טבעת גדולה ושאר הטבעות. שחט ב' שלישים והגרים שליש, או שהגרים שליש, ושחט ב' שלישים, כשרה. אבל שחט שליש והגרים שליש, ושחט שליש או שהגרים שליש, ושחט שליש והגרים שליש, ספק לנו בשחיטה ופסולה ואינו דומה לחצי קנה פגום שהוסיף עליו כל שהוא, לפי שהיה מקום שחיטה, וזה אינו מקום שחיטה. ויש מן הגאונים ז"ל שהורה בכל אלו להקל. ואנו כתבנו מה שנראה לנו.
כמה מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד כנף הריאה התחתונה שהיא העליונה, ובלבד שלא יאנוס אותה אחר למשוך צוארה, ולא שתאנוס היא את עצמה, אלא כדי שתפשוט צוארה כדרכה ותרעה.
כמה מקום שחיטה בושט, מתורבץ הושט עד מקום שיש עור ותורבץ הושט עצמו אינו מקום שחיטה, איזהו תורבץ הושט זה בית הבליעה ושיעורו כדי תפיסת יד, והוא כדי שיתפוס אדם בשתי אצבעותיו, משם ולמטה כל שהושט חלק הוא מקום שחיטה עד מקום שמתחיל להשעיר שהוא עומד שם קמטים הדומה לכרס.
<h2>דף יט:</h2>
הרי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר בין ששחט במקום נקב בין ששחט ופגע בו נקב, ואם היה רוב קנה פגום טרפה, שחט גוי מתחלת מקצת שחיטה בושט פסולה במשהו, בקנה כשרה עד חציו וחציו בכלל, בד"א ששחט גוי וגמרה ישראל אבל שחט ישראל וגמרה גוי בין בושט בין בקנה פסולה במשהו.
השוחט מן העורף שחיטתו פסולה, השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה, שכל הצואר כשר לשחיטה.
<h2>דף כז.</h2>
פרק השוחט א' בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של כל אחד ואחד כמוהו, וכתב רבינו אפרים ז"ל והאי רוב דאמרו בגמ' רוב הנראה לעינים, וכן הלכה. חצי א' בעוף ואפילו שני חצאין של שני סימנין בעוף וא' וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, שנאמר [דברים י"ב] וזבחת מבקרך ומצאנך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה, ולכתחלה צריך שישחוט את הכל.
<h2>דף כח.</h2>
שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת שחיטתו כשרה, נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה, שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה ואין יודע אם קודם שחיטה נשמטה או אחר שחיטה זה היה [מעשה] ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה.
<h2>דף כח:</h2>
עוף שהיה צוארו ממוסמס בדמי חבורה ואין ידוע אם נקבו סימנין או נפסקו בודק בתחלה את הקנה ושוחטו ולאחר שחיטה הופך את הושט ובודקו ואם נמצא בו נקב או קורט דם שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה, וכל כך למה לפי שהושט נקובתו במשהו והגרגרת נקובתה ברובה, לפיכך בודק תחלה במקום חתך, והקנה יש לו בדיקה אפילו מבחוץ, ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים מפני ששני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן קורט דם הבא מחמת הדם ניכר בפנימי ואינו ניכר בחיצון לפיכך ממתין לו עד לאחר שחיטה והופכו ובודקו.
וצריך שישחוט את הורידין או שינקבם אפילו בקוץ בשעת שחיטה, ולא אמרו אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. השוחט ופגע בגרעינה שיש בושט מגביה הסכין ושוחט לאלתר למעלה מן הגרעינה או למטה ממנה שחיטתה כשרה.
<h2>דף ל:</h2>
חלדה כיצד כגון שחט סימן אחד והחליד את הסכין תחת השני ופסקו, או שהחליד את הסכין לכתחלה, בין סימן לסימן, ופסקו, אפילו מלמעלה למטה, או שהחליד במיעוט סימנין, או תחת העור, או תחת מטלית, או תחת צמר מסובך, שחיטתו פסולה. החליד את הסכין בין סימן לסימן מה תקנתו שולף את הסכין מן הצואר על יד על יד, כדי שלא יגע בסימנין, ואח"כ נותן את הסכין למעלה ממקום החלדה או למטה הימנה ושוחט שחיטה יפה כהלכתה ולאחר שחיטה בודק במקום שהחליד בו אם נקב הושט או שפסק רוב הגרגרת שחיטתו פסולה, ואם לאו כשרה. [מ"ג ע"א] ושט, בדיקתו מבפנים, ולא מבחוץ.
שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' למעלה וא' למטה שחיטתן כשרה. השוחט בשנים או בשלשה מקומות והיא שחיטה העשויה כמסרק וכן שחיטה העשויה כקולמוס כשרה.
דרסה כיצד התיז את הראש בבת אחת, כמו שעושין בסייף, וכמו שחותכין את הצנון, שחיטתו פסולה. היה שוחט בהולכה או בהבאה, והתיז את הראש בב"א, אם יש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר מלוא צואר, שהן שני צוארין, שחיטתו כשרה, ואם לאו, פסולה. בד"א, בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, ואפילו באיזמל, כשר. והוא שאין לו קרנים, שאם יש לו קרנים חוששין שמא ינקוב הסימנים. ויש מי שאומר שאין דברים הללו אלא בעוף, שצוארו דק, אבל בבהמה, אין לו לשחוט לכתחלה בכל שהוא.
<h2>דף לא.</h2>
נפלה סכין ושחטה, אע"פ ששחטה כדרכה בהולכה או בהבאה, שחיטתו פסולה, שנאמר וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל ואם הפילה הוא כיון שבאה מכח אדם אע"פ שאינו בן דעת ואע"פ שלא נתכוון לחתיכה כלל, שחיטתו כשרה.
<h2>דף לב.</h2>
פרק ואלו הן הל' שחיטה. שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. שהיה כיצד היה שוחט ונפלה סכין והגביהה, נפלו כלים והגביהן, או השחיז את הסכין, או עף, ובא חבירו ושחט, אם שהא כדי שחיטה אחרת, שחיטתו פסולה ואם לאו כשרה. ומיהו צ"ל כדי שחיטה אחרת כדי שחיטת דקה לדקה, וגסה לגסה, וכדי שחיטת דקה לעוף. ופסק הר"ש דהלכתא כרב, דאמר ועוף לעוף, אבל דקה לעוף לא אמרינן. ושהיות מצטרפות זל"ז. כתב ר"ש שהיות, הפסיק שתים ושלש בשחיטה אחת ושהא בין שלשתן כדי שעור שלם, ע"כ. ושוהא במיעוט סמנין שחיטתו פסולה. השוחט בסכין רעה ולא שהא, אפילו הוליך והביא כל היום כולו, שחיטתו כשרה.
חלדה כיצד כגון שחט סימן אחד והחליד את הסכין תחת השני ופסקו, או שהחליד את הסכין לכתחלה, בין סימן לסימן, ופסקו, אפילו מלמעלה למטה, או שהחליד במיעוט סימנין, או תחת העור, או תחת מטלית, או תחת צמר מסובך, שחיטתו פסולה. החליד את הסכין בין סימן לסימן מה תקנתו שולף את הסכין מן הצואר על יד על יד, כדי שלא יגע בסימנין, ואח"כ נותן את הסכין למעלה ממקום החלדה או למטה הימנה ושוחט שחיטה יפה כהלכתה ולאחר שחיטה בודק במקום שהחליד בו אם נקב הושט או שפסק רוב הגרגרת שחיטתו פסולה, ואם לאו כשרה. [מ"ג ע"א] ושט, בדיקתו מבפנים, ולא מבחוץ.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת עד שתפרכס ביד או ברגל או שתכשכש בזנבה, אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה, בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש, היתה פשוטה ולא כפפה (כשרה) [פסולה] [ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה] בד"א [בדקה אבל בגסה בין] ביד (אבל) [בין] ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשרה, ועוף אם לא רפרף אלא בגופו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס, בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל היתה בחזקת בריאה אפילו אין לו בה מכל הסימנין הללו כשרה, איזו היא מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו אוכלת קורות, חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, ופירכוס שאמרו בסוף שחיטה.
<h2>דף לח:</h2>
השוחט לנכרי שחיטתו כשרה, ואפילו חשב הנכרי לע"ז, שאין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט.
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם א' מכל אלו, וא' לשם דבר כשר, שחיטתו פסולה.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך הכלים, אבל שוחט הוא לתוך עוגל של מים עכורים, ואם צלולים לא ישחוט מפני שנראה שוחט לבבואה, שוחטין בין בראש הגג בין בראש הספינה וע"ג הכלים, היה מהלך בספינה ואין לו מקום לשחוט בספינה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה, אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצירו כיצד יעשה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין משום שנאמר [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט לשם עולה, לשם אשם תלוי, לשם שלמים, לשם פסח, לשם תודה, שחיטתו פסולה. השוחט לשם אשם ודאי, לשם חטאת, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה, שחיטתו כשרה. זה הכלל, דבר הנידר ונידב, השוחט לשמו פסול. דבר שאינו נידר ונידב, השוחט לשמו כשר. ואם היה מחויב חטאת, ואמר, לשם חטאת, שחיטתו פסולה.
<h2>דף מד.</h2>
כמה מקום שחיטה בושט, מתורבץ הושט עד מקום שיש עור ותורבץ הושט עצמו אינו מקום שחיטה, איזהו תורבץ הושט זה בית הבליעה ושיעורו כדי תפיסת יד, והוא כדי שיתפוס אדם בשתי אצבעותיו, משם ולמטה כל שהושט חלק הוא מקום שחיטה עד מקום שמתחיל להשעיר שהוא עומד שם קמטים הדומה לכרס.
[שבת קכ"ח ע"ב] השוחט תרנגול יהי' כובש רגליו בארץ או יגביהם מעל הקרקע כדי שלא יפשוט רגליו וינעוץ ציפרניו בקרקע ויעקור הסימנים, ורוב העיקור מצוי בעוף באיל ובעז שאין לו קרנים ובגרגרת יותר מן הושט.
עיקור כיצד תורבץ הושט שניטל כולו מלחי וכן סימנין שנדלדלו ברובן ושחטן, וכתב רבינו אפרים ז"ל מסתברא ושט דנקובתו במשהו עיקורו נמי במשהו, קנה דפסיקתו ברובו עיקורו נמי ברובו.
<h2>דף מה.</h2>
כמה מקום שחיטה בקנה משיפוי כובע ולמטה עד כנף הריאה התחתונה שהיא העליונה, ובלבד שלא יאנוס אותה אחר למשוך צוארה, ולא שתאנוס היא את עצמה, אלא כדי שתפשוט צוארה כדרכה ותרעה.
<h2>דף נד.</h2>
שמוטה [ושחוטה] כשרה לפי שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ובידוע שלאחר שחיטה נשמטה סימנין, בד"א שלא תפס בסימנין אבל תפס בסימנין פסולה אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה.
<h2>דף פג:</h2>
פרק כיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק, ואין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו.
השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר [ויקרא י"ז] וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת פטור מלכסות ולמוצאי שבת אם נמצא רישומו (ב)של דם ניכר חייב לכסות.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצא טרפה השוחט לע"ז השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ וחיה ועוף [הנסקלים] פטור מלכסות, לפיכך צריך אדם לבדוק הסימנין קודם כיסוי שמא אינה שחוטה כהלכתה ואינה טעונה כיסוי דק"ל כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לאכילה לא שמה שחיטה. וחיה שנשחטה אין מכסין את דמה עד לאחר בדיקת הריאה כר' שמעון דאמר השוחט ונמצאת טרפה בבני מעיים פטור מלכסות וכן כ' הר' אלפסי ז"ל.
<h2>דף פה:</h2>
השוחט וצריך לדם חייב לכסות, כיצד עושה או נוחרו או עוקרו.
<h2>דף פו.</h2>
חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינם לבין עצמן פטורין מלכסות. [ע"ב] שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי א' לכולן.
<h2>דף פז.</h2>
[ו]שפך וכיסה [ב]מה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו. ד"א ושפך וכיסה מי ששפך יכסה, מנין שאם שחט ולא כיסה וראהו אחר שחייב לכסות ת"ל [ויקרא י"ז] ואומר לבני ישראל מצוה זו על כל בני ישראל ומעשה באחד ששחט ובא חבירו וכיסהו וחייבוהו חכמים ליתן יוד זהובים שכר ברכה כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כיסהו הרוח חייב לכסות, בד"א שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, השוחט ונבלע דם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות ואם לאו פטור.
דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות, נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים, נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים, דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות בין שיש שם דם אחר בין שאין שם דם אחר.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל דק ובחול דק כל שאין היוצר צריך לכתשו, מכסין בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן, אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול הגס ולא בלבנה ומגופה שלא כתשן ולא בשחיקת מיני מתכת חוץ משחיקת זהב, ולא בסובין ולא במורסן ולא יכפה עליו את הכלי, [ע"ב] אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, מכאן למדנו שאין לסמוך על הכלל ששנינו במשנתינו דבר המגדל צמחין מכסין בו דבר שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו שיש דברים שמגדל צמחים ואין זורעים בהם כגון [ירמיה י"ז] חררים במדבר ארץ מלחה לא תשב ואיזו היא ששנויה בחיצונה היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה שכן מצינו באפר שקרוי עפר שאמר [במדבר י"ט] ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, וכן מצינו בשחיקת זהב שנקרא עפר שנאמר [איוב כ"ח] מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו.
